חגיגית יום ההולדת של שירה נגמרה, ואני נשארתי עם המחשבות.
כן, כזו אני, כותבת מהלב וחוזרת לקרוא את זה שוב ושוב. אתמול במהלך אחר הצהריים הציפו אותי תהיות:
חשבתי על ברכת יום ההולדת שלי לשירה – על כך שאיחלתי להלהמשיך לטפח את היצירתיות, אבל האם אני באמת מאפשרת לה במה ליצירות שלה, לטעמים שלה, לדרך שלה, לבחירות שלה? בתכלס כמה פעמים אני עומדת בפיתוי של לא להתערב, לא לתקן, לא להראות לה את הדרך שלי? הרי אני הרבה יותר מנוסה ממנה. ונכון, אני עושה את זה בעדינות, ״בלי להפריע לה״ אבל קלטתי שככה אני פוגעת בביטוי העצמי המלא שלה. וזה קורה גם מול שמוליק, מול יהונתן ומאיה.
חשוב לי לטפח אצלם סקרנות, אבל כמה פעמים ביקשתי מיהונתן להפסיק את הניסויים שלו כי לא יכולתי לראות אותו מרוח בשמן ובאבקת סודה? כמה פעמים צעקתי על שמוליק ״למה כל התבלינים בחוץ?, זה כולה חביתה!״ וכמה פעמים הורדתי את מאיה מהשולחן כשהיא התחילה להעביר את הפסטה לתוך הכוס מים ולהוסיף לזה קטשופ…
אז אומנם זה היומולדת של שירה, וכבר כתבתי ברכה- אבל הפעם רושמת את זה בשבילי: מבקשת מעצמי לאפשר להם להיות כל מה שהם בוחרים להיות, שאצליח לקחת נשימה ולראות (לפחות לנסות ) את הערך הגדול יותר באותה נקודת זמן. להצליח לשחרר, למרות שרק לפני דקה סיימתי לנקות, שאצליח להתאפק ,לעמוד בצד בשקט ולתת להם לעשות את הטעויות שלהם, כי רק משם הם יכולים ללמוד. וואי כמה שזה קשה.
