כשחזרנו מביה״ח עם שירה הביתה, היה יום קיץ שרבי. שיא הלחות של קיץ תל אביבי. והחום בחניון של איכילוב, מה איתו?
אז, לפני 8 שנים, לא היה את הסלקל המשוכלל שמתלבש בקליק ושמוליק ואני מצאנו את עצמנו נלחמים בחיבור הסל קל למושב, מזיעים את עצמנו לדעת, ועד שהצלחנו שירה כבר התעוררה בבכי לציצי. הנקה כשאני כולי זיעה….בקיצור נסיעה ארוכה הביתה.
הגענו הביתה מורעבים, פתחנו את המקרר… וכלום, אין וולט או משלוח זריז מהסופר. פשוט כי זה לא קיים עדיין, וטונה בשמן נשמעה כמו ארוחת גורמה.
בדיוק כשאני פותחת את קופסת השימורים, הידיים שלי מלאות בשמן דגים ופתאום, יללה קטנה ליד הדלת, כזו שלא שמעתי קודם בבית הזה. שמוליק מסתכל עלי: זה שלנו?
אני מסתכלת עליו ולא מבינה מה עושים קודם. לשטוף את הידיים מהשמן? לרוץ להרים אותה ככה כדי להרגיע את הבכי? איך מתפעלים את האירוע הזה?
בשבילי זה היה הרגע ההוא- הרגע שהאסימון נפל, והבנתי – שזהו. הפכתי לאמא, ומפה כללי המשחק השתנו.
נסי להיזכר ברגע הזה עבורך.