חזרתי מריטריט יוגה ראשון, יחד עם טון רגשות אשפה.
ואל תחשבו שבכזו מהירות רגשות האשמה נזרקו לאשפה, הנחתי אותם על השולחן והתחלתי להיכנס לעומק של התחושות:
– איזה אמא אני?! איך יכול להיות שאני יכולה גם לדאוג לעצמי?
– כמה אני חייבת לשמוליק שנשאר 3 ימים עם הילדים? וואוו! פנקס ההתחשבנות נפתח אצלי בראש.
– איך נעלמתי באמצע השבוע על זמן עבודה שלי?! חצופה שכמוני.
– איך שכחתי לעדכן את יהונתן שמשחק הכדורגל שהיה בראשון היה נגד קבוצה שהוא לא מכיר?! לא עשיתי הטרמה.
ועוד עשרות מחשבות שהסתובבו לי בראש ברגע שדרכתי בבית.

אז שלפתי את הצאקליסט ״אז איך זורקים רגשות אשמה אל האשפה״:

1. האם הרגשות האלה מקדמים אותי? משפרים את האווירה בבית? את היחסים?
2. שינוי פרשנות – יכול להיות שדווקא כולם היו ממש מרוצים והיה להם זמן איכות עם אבא. ובתכלס שמוליק חייב לי 😜
3. הנסיעה היא מודלינג לדאגה עצמית, לערך הספורט והבריאות שכל כך חשוב לי להעביר לילדים שלי.
4. עצמאות – ששואלים אותי לאיזה אדם אני רוצה שהילד שלי יגדל להיות? אני מיד חושבת על היכולת להתמודד בעצמאות גם עם בלתמ״ים.